ביאור שטיינזלץ על נדרים י״ט

« ביאור שטיינזלץ על נדרים י״ח ע״ב ביאור שטיינזלץ על נדרים כ׳ ע״א »

1 כׇּל שֶׁכֵּן דְּלָא מְעַיֵּיל לִסְפֵיקָא.

2 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: בְּמַאי אוֹקֵימְתָּא לִסְפֵק נְזִירוּת לְהָקֵל — כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֵימָא סֵיפָא: סְפֵק בְּכוֹרוֹת, אֶחָד בְּכוֹרֵי אָדָם וְאֶחָד בְּכוֹרֵי בְהֵמָה, בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה — הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.

3 וְתָנֵי עֲלַהּ: וַאֲסוּרִים בְּגִיזָּה וַעֲבוֹדָה!

4 אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי קָא מְדַמֵּית קְדוּשָּׁה הַבָּאָה מֵאֵלֶיהָ, לִקְדוּשָּׁה הַבָּאָה בִּידֵי אָדָם?

5 אֶלָּא אִי קַשְׁיָא, הָא קַשְׁיָא: סְפֵק מַשְׁקִין, לִיטָּמֵא — טָמֵא, לְטַמֵּא אֲחֵרִים — טָהוֹר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וְכֵן הָיָה רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר כִּדְבָרָיו.

6 וּמִי סְבִירָא לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לִיטָּמֵא טָמֵא?

7 וְהָתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵין טוּמְאָה לְמַשְׁקִין כׇּל עִיקָּר. תֵּדַע: שֶׁהֲרֵי הֵעִיד יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה עַל אַיָּל קַמְצָא דְּכַן, וְעַל מַשְׁקִין בֵּית מִטְבְּחַיָּא דְּכַן?

8 הָנִיחָא לִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר: דְּכַן מִלְּטַמֵּא אֲחֵרִים, אֲבָל טוּמְאַת עַצְמָן יֵשׁ בָּהֶן, שַׁפִּיר.

9 אֶלָּא לְרַב דְּאָמַר דְּכַן מַמָּשׁ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

10 אֶלָּא: הָא רַבִּי יְהוּדָה, וְהָא רַבִּי שִׁמְעוֹן.

11 דְּתַנְיָא: ״הֲרֵינִי נָזִיר אִם יֵשׁ בִּכְרִי הַזֶּה מֵאָה כּוֹר״, וְהָלַךְ וּמְצָאוֹ שֶׁנִּגְנַב אוֹ שֶׁאָבַד — רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסֵר.

12 וְרָמֵי דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה: מִי אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לָא מְעַיֵּיל אִינִישׁ נַפְשֵׁיהּ לִסְפֵיקָא? וּרְמִינְהִי, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סְתַם תְּרוּמָה בִּיהוּדָה — אֲסוּרָה, וּבַגָּלִיל — מוּתֶּרֶת, שֶׁאֵין אַנְשֵׁי הַגָּלִיל מַכִּירִין אֶת תְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. טַעְמָא דְּאֵין מַכִּירִין,

13 הָא מַכִּירִין — אֲסוּרִין!

14 אָמַר רָבָא: גַּבֵּי כְּרִי קָסָבַר כׇּל שֶׁסְּפֵיקוֹ חָמוּר מִוַּדַּאי — לָא מְעַיֵּיל נַפְשֵׁיהּ לִסְפֵיקָא, דְּאִילּוּ גַּבֵּי נָזִיר וַדַּאי, מְגַלֵּחַ וּמֵבִיא קׇרְבָּן וְנֶאֱכָל. עַל סְפֵיקוֹ, לָא מָצֵי מְגַלַּח.

15 אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה לְרָבָא: אָמַר ״הֲרֵינִי נְזִיר עוֹלָם״, מַאי?

16 אֲמַר לֵיהּ: נְזִיר עוֹלָם נָמֵי סְפֵיקוֹ חָמוּר מִוַּדַּאי, דְּאִילּוּ וַדַּאי הִכְבִּיד שְׂעָרוֹ — מֵיקֵל בְּתַעַר, וּמֵבִיא שָׁלוֹשׁ בְּהֵמוֹת. וְאִילּוּ סְפֵיקוֹ — לֹא.

17 אָמַר ״הֲרֵינִי נְזִיר שִׁמְשׁוֹן״ מַאי?

18 אֲמַר לֵיהּ: נְזִיר שִׁמְשׁוֹן לָא תַּנְיָא. אֲמַר לֵיהּ: וְהָאָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: תַּנְיָא נְזִיר שִׁמְשׁוֹן! אֲמַר לֵיהּ: אִי תַּנְיָא — תַּנְיָא.

19 רַב אָשֵׁי אָמַר: הָהִיא — רַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי טַרְפוֹן הִיא. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: אֵין אֶחָד מֵהֶם נָזִיר — לְפִי שֶׁלֹּא נִיתְּנָה נְזִירוּת אֶלָּא לְהַפְלָאָה.

20 אִי הָכִי מַאי אִירְיָא שֶׁנִּגְנַב אוֹ שֶׁאָבַד? אֶלָּא, לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאַף עַל גַּב דְּנִגְנַב אוֹ שֶׁאָבַד, קָסָבַר מְעַיֵּיל אִינִישׁ נַפְשֵׁיהּ לִסְפֵיקָא.

21 רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סְתָם תְּרוּמָה בִּיהוּדָה כּוּ׳. הָא מַכִּירִין — אֲסוּרִין, אַלְמָא סְפֵיקָא לְחוּמְרָא.

22 אֵימָא סֵיפָא: סְתָם חֲרָמִים בִּיהוּדָה — מוּתָּרִין, וּבַגָּלִיל — אֲסוּרִין, שֶׁאֵין אַנְשֵׁי הַגָּלִיל מַכִּירִין אֶת חֶרְמֵי הַכֹּהֲנִים. הָא מַכִּירִין — מוּתָּרִין. אַלְמָא סְפֵיקָא לְקוּלָּא!

23 אָמַר אַבָּיֵי: סֵיפָא רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק הִיא. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סְתַם תְּרוּמָה בִּיהוּדָה — אֲסוּרָה, רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: סְתַם חֲרָמִים בַּגָּלִיל — אֲסוּרִין.

פירוש ביאור שטיינזלץ על נדרים י״ט

1 כל שכן שלא מעייל לספיקא מכניס לספק. ולכן, בכל נוסח שיש בו ספק — מותר.

2 אמר ליה לו אביי לר' זעירא: במאי אוקימתא במה העמדת את המשנה של ספק נזירות להקל — כר' אליעזר, אימא סיפא אמור את סופה של המשנה: ספק בכורות, אחד בכורי אדם ואחד בכורי בהמה, בין שהוא בכור בהמה טמאה פטר חמור בין טהורה, בכל המקרים הללו — המוציא מחבירו עליו הראיה, שאין הכהן יכול להוציא מיד הבעלים. ולחילופין, אם טעו הבעלים ונתנו לכהן — אין הבעלים יכולים לחזור ולהוציא מידו.

3 ותני עלה ושנויה עליה על משנה זו, ברייתא: ובכל זאת, כל הספיקות הללו אסורים בגיזה ועבודה בהם, כדינו של בכור. משמע שהאיסור חל אפילו במקום ספק, אף שמבחינת דיני ממונות אי אפשר להוציא ממון זה מן הבעלים. ואם כן, אף משנה זו אינה סבורה שכל ספק בעניינים של הקדשה הוא להקל!

4 אמר ליה לו: זו אינה קושיה; אמאי קא מדמית מדוע אתה מדמה קדושה הבאה מאליה כקדושת בכור, שאינה תלויה ברצונו ובכוונתו של האדם, והספק קיים מצד המציאות, לקדושה הבאה בידי אדם, שהיא תלויה ברצונו, שאפשר לומר אז שאין אדם רוצה להקדיש דבר מספק?

5 אלא אי קשיא, הא קשיא אם קשה, זה הוא הדבר הקשה, ששנינו עוד באותה משנה: ספק משקין, שלא ברור לנו אם נטמאו במגע אדם טמא, אם לענין ליטמא המשקים עצמם — אנו מחשיבים אותם טמא אבל לענין לטמא אחרים — הרי זה טהור, אלו דברי ר' מאיר, וכן היה ר' אלעזר אומר כדבריו.

6 ואם אנו מעמידים משנה זו בספק נזיר ושאר ספיקות כדברי ר' אליעזר, יש לשאול: ומי סבירא ליה והאם סבור לר' אליעזר שספק משקים ליטמא דינו טמא?

7 והתניא והרי שנינו בברייתא, ר' אליעזר אומר: אין טומאה למשקין כל עיקר מדין תורה. תדע שכן הוא: שהרי העיד יוסי בן יועזר איש צרידה על מין חגב אחד שנקרא איל קמצא שהוא דכן טהור וכשר לאכילה, ועל משקין בית מטבחיא דכן של בית המטבחיים של המקדש, שהם טהורים. כי טומאת המשקים אינה אלא מדברי חכמים, ולא גזרו חכמים טומאה על משקים שבמקדש, כדי שלא להרבות שם בטומאה. ומדבריו של ר' אליעזר ברור שהוא סבור שטומאת משקים אינה מן התורה, וכיצד אפשר לייחס לו את המשנה האומרת שספק משקים טמא?

8 הניחא זה נוח לשיטת שמואל שאמר שמה שאמרו דכן טהורים כוונתו שהם טהורים מלטמא אחרים, שרק דין זה שמשקים מטמאים את הנוגע בהם הוא מדברי סופרים, אבל טומאת עצמן להיטמא יש בהן מן התורה. ולשיטה זו שפיר יפה, שאפשר לומר שגם ר' אליעזר מודה שטומאה חלה על המשקים להיטמא מדברי תורה, ולכן ספיקם טמא.

9 אלא לדעת רב שאמר כי הם דכן טהורים ממש, שאין בהם טומאה כל עיקר אפילו להיטמא, אם כן מאי איכא למימר מה יש לומר? שלפי זה ברור שהמשנה המקילה בספק נזירות והאומרת שספק משקים להיטמא טמא אינה כשיטת ר' אליעזר!

10 אלא יש לחזור מתירוץ זה, ואת הסתירה בין מה שנאמר במשנתנו שסתם נדרים להחמיר, ובין מה שאמרו במשנת טהרות שספק נזירות להקל, יש ליישב כך: הא זו המשנה בטהרות, האומרת שספק נזירות להקל, היא כשיטת ר' יהודה, והא וזו משנתנו, האומרת שספק נדרים להחמיר היא כשיטת ר' שמעון. ומהי מחלוקתם?

11 — דתניא שכן שנינו בברייתא: אמר אדם "הריני נזיר אם יש בכרי ערימת תבואה הזה מאה כור מידת נפח ", והלך לכרי לבדוק ומצאו שנגנב הכרי או שאבד, ואי אפשר לברר מיד את הדבר. ר' יהודה מתיר, וסבור שלא חלה עליו נזירות מספק. ור' שמעון אוסר מחמת הספק. משמע שר' שמעון סבור שאף נדר נזירות ספיקו לחומרה.

12 ומעירים: ורמי ומשליכים, מראים סתירה מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה עצמם. כיצד? מי האם אמר ר' יהודה כי לא מעייל איניש נפשיה לספיקא אין אדם מכניס את עצמו לספק ומשום כך לענין הכרי כל עוד לא נתברר מה היה גודל הכרי לא חלה עליו נזירות? ורמינהי ומשליכים, מראים סתירה ממה ששנינו, ר' יהודה אומר: סתם תרומה ביהודה — אסורה, ובגליל — מותרת, שאין אנשי הגליל מכירין את תרומת הלשכה. ונדייק מכאן: טעמא הטעם, דווקא משום שאין מכירין,

13 הא הרי אם היו מכירין — אסורין אף על פי שאמר תרומה סתם, ועדיין הדבר בגדר ספק לאיזו תרומה התכוון!

14 אמר רבא אפשר לתרץ כך: גבי אצל הענין של כרי שעשה עליו תנאי "הריני נזיר אם יש בו מאה כור", קסבר סבור ר' יהודה שכל דבר שספיקו חמור מודאי — לא מעייל נפשיה לספיקא אין אדם מכניס את עצמו לספק כזה, ובמה ספיקו חמור מוודאו — שאילו גבי אצל נזיר ודאי יש לו דרך של תיקון, שבסיום נזירותו מגלח את ראשו ומביא קרבן, ונאכל. אבל על ספיקו, על נזירות מחמת הספק, לא מצי מגלח אינו יכול לגלח. שאינו יכול להביא קרבן — שמא אינו נזיר והרי הוא מכניס חולין לעזרה, וכיון שאינו מביא קרבן — אינו יכול לגלח.

15 אמר ליה לו רב הונא בר יהודה לרבא: אם הנימוק הוא מפני שספיקו חמור מוודאו, אם אמר אדם: "אם יש בכרי הזה מאה כור הריני נזיר עולם", מאי מה דינו? הרי לכאורה אין במקרה זה הבדל בין ספיקו לוודאו, שאף בוודאו אינו יוצא לעולם מגדר נזירות!

16 אמר ליה לו: נזיר עולם נמי גם כן ספיקו חמור מודאי, שאילו ודאי נזיר עולם הלכה היא שאם הכביד עליו שערו יותר מדי — מיקל מן השיער בתער, ומביא שלוש בהמות לקרבן כדין נזיר שסיים נזירותו, וממשיך לנהוג נזירות. ואילו במקום של ספיקו — לא, כיון שאין ודאות שהוא נזיר אינו יכול להביא קרבנות אלה ואסור בגילוח לעולם, ונמצא שספיקו חמור מוודאו.

17 ועוד שאל אותו: ואם אמר "הריני נזיר שמשון אם יש בכרי הזה מאה כור ", כלומר, נזיר כמו שמשון שאין לו התרה לעולם ואין לו תיקון כלל על ידי קרבנות, ואינו מגלח כל ימיו, מאי מה יהיה דינו, שהרי כאן אין הבדל בין ספק לוודאי?

18 אמר ליה לו: נזיר שמשון לא תניא איננה שנויה, כלומר, הענין הזה של נזירות שמשון אינו נזכר כלל בדברי חכמים, מפני שלא היתה זו נזירות ממש, אלא הוראה מיוחדת משמים לשמשון, ואין אדם יכול לידור נדר נזירות כזו. אמר ליה לו: והאמר והרי אמר רב אדא בר אהבה: תניא שנויה ברייתא העוסקת במי שנדר להיות נזיר שמשון! אמר ליה לו: אי תניא אם שנויה — תניא שנויה, ואין אני יכול להתנגד לדברי הברייתא, ולשיטתו יודה ר' יהודה במקרה זה שחלה עליו נזירות אפילו על הספק.

19 רב אשי אמר: אפשר לתרץ את הסתירה בדברי ר' יהודה באופן אחר, כי ההיא אותה ברייתא שאמר ר' יהודה שאם אי אפשר לברר מה גודל הכרי אין זו נזירות — זו דעת ר' יהודה משום בשם ר' טרפון היא. דתניא שכן שנינו בברייתא: אם היו אנשים אחדים אומרים בדרך של התערבות שאם יימצא הדבר כדברי אחד מהם — יהיה נזיר, ר' יהודה משום ר' טרפון אומר: אין אחד מהם נזיר, בין זה שזכה בהתערבות ובין זה שהפסיד בה, וטעמו — לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה, שאין נדר נזירות חל אלא במקום שיש בו ודאות ובהירות בשעה שנדר, שאדם מקבל את נדר הנזירות על עצמו בלא תנאי. ולפי זה, במקרה כגון הכרי, שלא היה הדבר ברור לנודר מה שיעור הכרי — לא חלה עליו נזירות.

20 ומקשים: אי הכי אם כך אתה מפרש לפי שיטה זו מאי איריא מה שייך שיחלקו במקום שנגנב או שאבד הכרי? אפילו לא נגנב גם כן לא תחול הנזירות, שהרי לא היתה כאן הפלאה! ומשיבים: אלא, יש להסביר כי נשנתה המחלוקת במקרה של נגנב ואבד להודיעך כחו של ר' שמעון, דאף על גב שאף על פי שנגנב או שאבד ולא ברור מה היה שיעורו, בכל זאת קסבר סבור הוא כי מעייל איניש נפשיה לספיקא מכניס אדם את עצמו לספק וחל עליו הנדר.

21 א שנינו במשנה שר' יהודה אומר: האומר סתם תרומה, ביהודה — אסור, בגליל — מותר, מפני שאין אנשי גליל מכירים את תרומת הלשכה. ונדייק: הא הרי אם היו מכירין את תרומת הלשכה — היו אסורין, אלמא מכאן אנו יכולים להסיק שספיקא ספק נדרים הולכים בו לחומרא להחמיר.

22 אולם, אימא סיפא אמור את סופה של המשנה: סתם חרמים ביהודה — מותרין, ובגליל — אסורין, שאין אנשי הגליל מכירין את חרמי הכהנים, ונדייק: הא הרי אם היו מכירין את חרמי הכהנים — משמע שהיו מותרין, מפני שיש בכך ספק. אלמא מכאן שלגבי נדרים ספיקא לקולא הספק הוא להקל!

23 אמר אביי: סיפא סופה של המשנה שיטת ר' אלעזר בר' צדוק היא. דתניא שכן שנינו בברייתא, ר' יהודה אומר: סתם תרומה ביהודה — אסורה, ר' אלעזר בר' צדוק אומר: סתם חרמים, בגליל — אסורין. ושיטה זו שסתם חרמים בגליל אסורים היא שיטת ר' אלעזר בר' צדוק, ולא שיטת ר' יהודה.

« ביאור שטיינזלץ על נדרים י״ח ע״ב ביאור שטיינזלץ על נדרים כ׳ ע״א »